ה"תחרותיות" בתרבות המערבית כירושה מתרבות יוון

בעבר, בעיקר תחת תרבותיוון, אבל גם אחריה, היה מאבק בין עולם אלילי הרואה בעולם "טבע עיוור" לבין עולם ישראלי המאמין בניצחון על מגבלות הטבע.

גם כיום, יש לכך השלכות רבות למאבק התרבותי ביננו לבין תרבות המערב, ילידת רוחה של תרבות יוון. אחת ההשלכות היותר קיומיות לחיינו היא התחרותיות. העולם בו אנו חיים הוא עולם תחרותי בכל קנה מידה. בכל תחום אליו נפנה: בספורט; בציוני מבחנים; בעבודה; באופנה ואפילו בתורה – אנו מוצאים עצמנו משווים ומושווים מול אחרים. התחרות מתחילה מגיל צעיר: ילד מגיע הביתה עם תוצאות מבחן והשאלה של ההורים היא: 'כמה אחרים קיבלו?'. המסר הסמוי לילד הוא מאד ברור: בשביל להיות מאושר לא מספיק שאתה תצליח, צריך שאחרים יצליחו פחות.

השוואה לאחרים ממשיכה בטענות כגון 'למה אתה לא כמו אחיך?'; בבחירת מוסד לימודים ('הבת שלנו תלך לאולפנה של הבנות השוות'); בכניסה להדרכה ('איך לא הכניסו את הבת שלי??'); בציבור הדתי לאומי ההשוואתיות אצל הבנים מגיעה לשיאה לקראת השירות הצבאי ('אתה לא בקרבי?'); אצל הבנות הלחץ נשמר לעיתים לתקופת החתונות ('כל הבנות מהשכבה כבר נשואות'); הלחץ החברתי ממשיך במחשבות טורדניות כדוגמת 'למה היא יותר יפה?'; 'למה להם יש יותר כישרונות / כסף / בית גדול?'. לעיתים ההשוואתיות מטפסת לרמות חולניות. נוכחתי פעם באזכרה בה הוכרז בגאווה למשתתפים כי הבקשה האחרונה של המנוח לפני מותו הייתה 'שתהיה לו המצבה המפוארת ביותר בבית הקברות'. לא פחות!

המוסד התחרותי (הרשמי) הראשון בהיסטוריה היה האולימפיאדה. לא בכדי שורשיו של הספורט התחרותי הם בתרבויות אליליות כדוגמת יוון. האדם האלילי, בעל התפיסה הפירודית, מכיר את המציאות כזירת התגוששות בין כוחות ואלים הנלחמים זה בזה. בפנתאון היווני ישנם אלים רבים שנמצאים כל העת במאבק סיזיפי ביניהם. זאוס מתקוטט עם הרה ועם אפולו, ופוסידון זועם על אפרודיטה. מלחמת הכל בכל. בהתאם לכך מתמסד בתרבות האלילית דפוס חיים המתייחס לחיי היומיום כמלחמת קיום בו 'החזק שורד' – מי מהיר יותר, גבוה יותר וחזק יותר. היהדות לעומת זאת, מאמינה בתפיסה אחדותית, הרואה את המציאות כיחידה אורגאנית אחת. 'שמע ישראל. ה' אלוהינו. ה' אחד'. החיים אינם אוסף של פרטים הסותרים זה את זה אלא יצירי כפיו של אלוהים ובהתאם לכך - הצלחתו של פרט אחד מועילה לכלל כולו, וכישלונו של האחד יוצר חיסרון בכלל כולו. בתפיסה החומרנית, העולם הוא מוגבל והגישה היא לוחמנית בסגנון של 'או אתה או אני'. בתפיסה האמונית, העולם הוא אלוהי ואינסופי וממילא יש מקום לכולם. חז"ל מתבטאים כי "אין אדם נוגע במוכן לחברו... אפילו כמלא נימא" (יומא לח, ב). היינו, מצד המבט האמוני הצלחתו של אדם איננה באה על חשבון השני אלא מאת הבורא, המעניק לכל אחד את המגיע לו. ניתן לעיתים להשתמש במתודה התחרותית על מנת לאתגר את האדם ('קנאת סופרים תרבה חכמה') כדוגמת משחק כדורסל בין חברים; אולם העצמת האקט התחרותי והתניית תחושת ההצלחה דווקא בניצחון על האחר – הן פסולות במהותן.

איך משתחררים מהבעיה התרבותית הזו? ישנן כמה עצות לחיי היומיום: ראשית, כמה שפחות להשתתף או לצפות בתחרויות, הן 'האח הגדול' והן חידון התנ"ך. אפשר להכריז לילדים 'שכל מי שיסיים פרק משניות יקבל פרס'; אין צורך לעשות תחרות משניות בה משסים את הילדים זה בזה.
שנית, ללמוד לעמוד על שלנו ללא לגמד את האחרים. ישנה אימרה המיוחסת לרבי ישראל סלנטר, אבי תנועת המוסר, – 'הרוצה להתרומם ירים במה לעצמו, אל יכרה בור לשני'. כמובן שכל אחד מנסה, ובצדק, להסביר מדוע הוא מתאים לתפקיד זה או אחר, אולם יש גבול דק, שאסור לחצות, בין הבלטת המעלה שלי לבין הסבר מתוחכם וארסי מדוע השני (!) לא מתאים.
דבר שלישי, והחשוב מכל, הוא לפתח התבוננות פנימית. השוואה מתמדת לאחרים נובעת מהדגשת יתר של המציאות החיצונית. זו מורשת יוון – הגוף, האסתטיקה, החומר – הם העיקר. התרבות היהודית דוגלת בכיוון שונה: ככל שאדם לומד יותר תורה; מעדן את אישיותו; מתרגל למצוא סיפוק בהישגים נפשיים ולא חיצוניים – כך העולם שבחוץ פחות מאיים עליו. הוא עומד מול ריבונו של עולם ומוצא שם את אושרו ללא יחס לאחרים. זוהי תחושת חופש משחררת. האדם הופך להיות בן חורין. מדליק בתוכו נר קטן שדוחה את החושך.

אחד המשפטים המלווים אותי בחיי הוא משפט שנאמר לי על ידי תלמיד חכם לפני שנים רבות, כתשובה להצדקתי התנהגות מסוימת בטענה כי 'כולם עושים כך'; אותו תלמיד חכם עצר קמעא, שתק כמה שניות, ואז נעץ בי מבט חודר ואמר: "לשמים אדם מגיע לבד, תזכור את זה".